<h1>השלמה</h1>
<h2>דף כ.</h2>
איתמר מתפיס בשבועה אביי אמר כמוציא שבועה מפיו דמי רבא אמר לאו כמוציא שבועה מפיו דמי אבל בנדר לא שנא בסתם דאמר הרי עלי יום זה כיום זה ולא שנא במפרש דאמר [הרי] עלי שלא אוכל בשר ביום פלוני מודה רבא דמתפיס בנדר נדר. וטעמא משום דגבי נדר כתיב כי ידור נדר עד שידור בדבר הנדור אבל בשבועה אע"ג דכתיב השבע שבועה כיון דלא כתיב(י) ישבע שבועה כדכתיב כי ידור נדר לא דרשי עד שישבע בדבר הנשבע. ועוד דכי אמרי' דמתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו דמי הני מילי לענין קרבן אבל מלקי לקי דכתיב השבע שבועה לא יחל דברו. ובזה הדרך הלך הרב אלפסי ז"ל ומעיקרא אקשי מאסר דקאמר רבא אסר שבועה, וברייתא קתני דאסר האמור [בתורה] הוא מתפיס. ושני ליה דברייתא לא שני ליה כלל באסר [דקרא] אלא באסר נדר [האמור] בתורה [ו]הוא מתפיס דכי ידור נדר [ש]משמע [עד] שידור בדבר הנדור, ודוקא כשמתפיס בדבר הנדור אבל אם מתפיס בדבר האסור מותר דתנן בפרק שני דנדרים [י"ג ע"ב] ואלו מותרין חולין שאוכל לך כבשר חזיר כעבודה זרה כנבילות וטריפות כשקצים ורמשים וכחלת אהרן וכתרומתו הרי זה מותר ותנן נמי התם באומר לאשתו הרי את עלי כאמא פותחין (לה) [לו] פתח ממקום אחר שלא יקל ראשו לכך ורמינן עלה מהא דתניא הרי עלי כבשר אימא כבשר (אחותה) [אחותי] כערלה וכלאי הכרם לא אמר ולא כלום אמר אביי (א)לא אמר כלום מדאורייתא וצריכה שאלה מדרבנן רבא אמר הא בתלמיד [חכם] הא בעם הארץ, (והא תניא) [והתניא] הנודר בתורה לא אמר ולא כלום אמר ר' יוחנן וצריך שאלה לחכם ואמר רב נחמן ותלמיד [חכם] אינו צריך. תניא הנודר בתורה לא אמר ולא כלום במה שכתוב בה דבריו קיימין בה ובמה שכתוב בה [דבריו קיימין קתני במה שכתוב בה דבריו קיימין בה ובמה שכתוב בה] (צריך) [צריכא] למימר אמר רב נחמן לא קשיא הא דמחתא אורייתא על ארעא הא דנקיט (ליה) [לה] בידיה מחתא על ארעא דעתיה אגוילי נקיט לה בידיה דעתיה על האזכרות שבה, ואיבעית אימא כולה מציעתא נמי דנקיט לה בידיה והא קמ"ל כיון דנקיט לה בידיה אע"ג דלא אמר אלא בה כמאן דאמר בה ובמה שבתוכה דמי, ואיכא גירסא אחרינא גופא אי זהו נדר האמור בתורה, פי' איזהו אסור נדר האמור בתורה בכי ידור נדר אמר הרי עלי שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין כיום שמת בו אביו כיום שמת בו גדליה בן אחיקם כיום שראה ירושלים בחורבנה אמר שמואל והוא שנדור ובא מאותו היום מאי טעמא דכתיב כי ידור נדר לד' עד שידור בדבר הנדור כיום שמת בו אביו פשיטא כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם אצטריכא ליה סד"א כיון דלא נדר נמי אסור כי נדר לא חייל עליה איסור נדר וכי מיתפס (להו) [בהו] לאו מיתפס [ב]נדר [הוא] קמ"ל כיון דמדרבנן הוא דאסור כי נדר חייל עליה איסור נדר וכי מתפיס קאי עליה בלא יחל דברו, מדקאמר כיון דמדרבנן הוא דאסור חייל עלייהו איסור נדר משמע שאם הי' אסור מן התורה לא חייל עליה איסור נדר, ואע"פ שהנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות הני מילי בבטול מצות עשה אבל בקיום מצות לא תעשה לא חיילא ממאי מדתנן במסכת מכות [כ"א ע"ב] יש חורש תלם א' שחייב עליו שמונה לאוין וכו', ואקשי עלה בגמרא וניתני נמי שבועה שלא אחרוש ביום טוב התם מי קא חיילא עליה שבועה מושבע מהר סיני הוא, ואם איתא שהנדר חל [על] קיום מצות לא תעשה ליתני חרישת יום טוב עלי שהוא בלא יחל אלא לאו שמע [מינה] שאין הנדרים חלין בדבר מצוה כדבר הרשות כלומר על קיום מצות לא תעשה וכל שכן בבטולה שאם אמר הרי עלי שאחרוש ביום טוב או שאוכל נבילה לאו כל כמיניה דמושבע מהר סיני הוא ואפילו במצות עשה נמי לא אמרן שהנדרים חלין על דבר מצוה אלא כגון שאמר ישיבת סוכה עלי או שאמר קונם סוכה שאני עושה אבל אם אמר הרי עלי שלא אשב בסוכה לאו כל כמיניה. וטעמא דמילתא שהוא אינו יכול לאסור עצמו על החפץ שהוא מושבע עליו אבל יכול [לאסור] החפץ (לאסור) על עצמו ודמיא [ל]הא דאמרינן בכתובות [ע"א ע"ב] הנאת תשמישי עליך כופה ומשמשתו הנאת תשמישך עלי אין מאכילין לאדם דבר האסור לו.
וההפרש שבין שבועות לנדרים בענין זה אינו אלא מפני הלשון שלשון שבועה הוא שאסר עצמו על החפץ שאומר שבועה שלא אשב בסוכה [ו]לאו כל כמיניה, ודכותיה גבי נדרים כי האי גונא אם אמר הרי עלי שלא אשב בסוכה לאו כל כמיניה אבל אם אמר ישיבת סוכה עלי הרי אסר החפץ עליו ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו. ודכותיה גבי שבועה אם אמר ישיבת סוכה עלי בשבועה חיילא עליה שבועה ואסרינן ליה לישב בסוכה אלא שמלקין אותו משום שבועת שוא והכי משמע בנדרים פרק אלו מותרין [ט"ז ע"א] תנן התם חומר בנדרים מבשבועות אמר קונם סוכה שאני עושה לולב שאני נוטל תפילין שאני מניח בנדרים אסור בשבועה מותר שאין נשבעים לעבור על המצות ואמרינן בגמרא [ע"ב] מאי שנא נדר [דכתיב] איש כי ידור נדר לד' לא יחל דברו [וכו'] אמר אביי הא דאמר הנאת סוכה עלי הא דאמר שבועה שלא אהנה מן הסוכה אמר רבא וכי מצות ליהנות נתנו אלא הא דאמר ישיבת [סוכה] עלי הא דאמר שלא אשב בסוכה, ורש"י ז"ל גריס במסכת נדרים הא דאמר ישיבת סוכה עלי הא דאמר שבועה שלא אשב בסוכה כך היא הגירסא התם כפר"ש ז"ל, ופי' דכי אמרינן שאין השבועה חלה לבטל את המצוה דוקא בדאמר שבועה שלא אשב בסוכה אבל אמר ישיבת סוכה עלי [בשבועה] השבועה חלה עליו, אבל נדרים אפילו אמר קונם שאני עושה דהוה כלא אשב חייל, וטעמא דגבי נדר כתיב כי ידור נדר לד'. והאי לד' לא קאי אלא לנדר אבל אשבועה לא דאו הפסיק הענין, ולא יחל דברו דמשמע אבל מיחל הוא חפצי שמים אשבועה דסמיך ליה קאי, ובספרים שלנו גרסינן הא דאמר ישיבת סוכה עלי הא דאמר שלא אשב בסוכה ולא גרסינן ישיבת סוכה עלי שבועה. ופי' הדבר לפי גרסת הספרים שלנו שאין חילוק בין נדרים לשבועות אלא מפני הלשון ועתה לפי הספרים שלנו אבאר לך דיני השבועה ודיני הנדר.
דע כי השבועה אינה חלה כלל על בטול מצוה ואינו מביא קרבן ואינו לוקה על ביטול השבועה אלא שמלקין אותו על שבועתו משום שבועת שוא. ובקיום מצות לא תעשה נמי לא חיילא כלל ואינו מביא קרבן ואינו לוקה על בטול השבועה. ודבר זה מתברר מפרק אלו הן הלוקין [מכות כ"ב ע"א] דהא מקשה התם וניתני נמי שבועה שלא אחרוש ביום טוב התם מי קא חיילא עליה שבועה כלל ואפילו למלקות. ואע"פ ששנינו בפרק זה [כ"ה ע"ב] אם אמרת בדבר הרשות שכן עשה בה לאו כהן תאמר בדבר (הרשות) [מצוה] שכן [לא] עשה בה לאו [כהן] אלמא לקרבן דכתיב בה לאו והן הוא דלא חיילא הא למלקות דלא(ו) כתיב בה לאו והן חיילא, התם הכי קאמר לא אם אמרת בדבר הרשות שכן חלה לקרבן (שלא) [שכן] עשה בה לאו כהן תאמר בדבר מצוה שאינה חלה לקרבן דהא מלהרע או מלהיטיב ממעטינן לקמן בין לקיים בין לבטל. וכשתעיין בפרק שני דנדרים [ט"ז ע"ב] (ו)לא קשיא מידי (והא) [והכי] איתא התם מנין שאין [נשבעין] לעבור על המצות דאמר קרא לא יחל דברו דברו הוא דאינו מיחל אבל מיחל הוא חפצי שמים, ופריך מהכא נפקא מהתם נפקא (ופריך) [ופריק] קרא דלהיטיב למפטריה מקרבן הך קרא דלא יחל למפטר מלאו, מכל מקום שמעינן מההיא דאלו הן הלוקין שאין השבועה חלה בקיום מצות לא תעשה אפילו למלקות. ובטול מצות עשה נמי אם אמר ישיבת סוכה עלי חיילא עליה למלקות אבל אם אמר שלא אשב בסוכה לא חיילא בין לקרבן בין למלקות אלא שמלקין אותו משום שבועת שוא, ובקיום מצות עשה איכא ל[מ]ימר דחיילא דההיא דאמרינן בנדרים [ח' ע"א] מנין שנשבעין לקיים המצוות שאין בה משום שבועת חנם שנאמר נשבעתי ואקימה דאהני לזרוזי נפשיה ואינה שבועה. ומסתברא דחיילא מהא דאמרינן התם האומר אשנה פרק זה נדר גדול נדר לה' אלהי ישראל ועוד מדקאמר לזרוזי נפשיה ואי לא חיילא עליה כלל מאי זרוזי נפשיה איכא, ודוקא במצות עשה דשייך ביה לזרוזי נפשיה אבל במצות לא תעשה תנן במתניתין [להלן כ"ז ע"א] נשבע לקיים ולא קיים פטור, ורש"י ז"ל כתב במסכת נדרים דלא חיילא כלל לא למלקות ולא לקרבן ואפילו הכי שרי לזרוזי נפשיה ולית בה משום שבועת חנם ולפיכך יהיה זריז יותר וזה הנכון. והיכא דנשבע ויש בדעתו שאין בשבועתו בטול מצוה וסוף הדבר שיש בה בטול מצוה חיילא שבועה עליה, ממאי מדאמרינן בפרק השולח [גיטין מ"ה ע"ב] ר' יהודה אומר כל נדר שידעו בו רבים לא (יחזור) [יחזיר] ואמרינן בגמרא [שם מ"ו ע"א] מאי טעמא דר' יהודה דכתיב ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה ורבנן התם מי חיילא עלייהו שבועה כלל כיון דאמרו להו מארץ רחוקה באנו ולא באו מארץ רחוקה לא חיילא עלייהו שבועה [כלל] והאי דלא קטלינהו משום חלול השם, והא התם (כיון) דאיכא בטול מצות לא תחיה כל נשמה וטעמא דאמרו להו מארץ רחוקה באנו ולא באו שהיתה השבועה בטעות הוא דלא חיילא הא לאו הכי חיילא כיון שלא היה בדעתם (כ)שיש בשבועתם בטול מצוה, הרי בארנו דיני השבועה שאין בה כולל.
<h2>דף כב.</h2>
מתני' שבועה שלא אוכל ואכל כל שהוא חייב דברי ר' עקיבא אמרו לו לר' עקיבא וכו'. אמר רבא מחלוקת בסתם אבל במפרש דברי הכל כל שהוא, מאי טעמא מפרש נמי כבריה דמי, ואמר רבא מחלוקת בשלא אוכל אבל בשלא אטעום דברי הכל בכל שהוא, אמר רב פפא מחלוקת בשבועות אבל בקונמות דברי הכל בכל שהוא מאי טעמא קונמות נמי כיון דלא מדכר שמא דאכילה כבריה דמי.
תניא שתי קונמות מצטרפות שתי שבועות אין מצטרפות ואוקימנא כגון דאמר אכילה משתיהן עלי קונם דאי לא מדכר שמא דאכילה אין צריך צירוף. ואי אמר אכילה מזו עלי קונם, אכילה מזו עלי קונם אין מצטרפות דזיל הכא ליכא שיעורא [וזיל הכא ליכא שיעורא] אלא כגון דאמר אכילה משתיהן עלי קונם ודכותה גבי שבועות דאמר שבועה שלא אוכל משתיהן ואפילו הכי אין מצטרפות מתוך שחלוקות לחטאות.
<h2>דף כב:</h2>
אמר רבא שבועה (שלא אוכל) [שאוכל] ואכל עפר פטור ואע"פ [ד]שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאינם ראויין פטור אלמא לא מיקרי אכילה שאני מפטר נפשיה משבועת מלקות, ור"ש ז"ל גריס אמר רבא שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור ומתני' דקתני אכל אוכלין שאין ראויים לאכילה פטור דילמא בנבלות וכיוצא בהם שאין רשאי לאכלם אבל בעפר שרשאי לאכלו אימא אכילה הוא קמ"ל (דאע"ג) [ואע"ג] דאמרינן לקמן נבלה בת אכילה היא ואריא הוא דרביע עלה דאלמא נבלה בת אכילה היא טפי מעפר זיל הכא ומדחי ליה זיל הכא ומדחי ליה, בעי רבא שבועה שלא אוכל עפר בכמה כיון דאמר שלא אוכל דעתיה אכזית או דילמא כיון דלאו מידי דאכלי ליה אינשי הוא בכל שהו תיקו, בעי רבא שבועה שלא אוכל חרצן בכמה, כלומר אם תמצי לומר בשבועה שלא אוכל עפר בכל שהו משום דלא אכלי ליה אינשי אבל חרצן כיון דעל ידי תערובת קא אכיל דעתיה אכזית או דילמא כיון דלאו בעיניה אכלי ליה אינשי כעפר דמי ואם תמצא לומר עפר בכל שהו חרצן נמי בכל שהו תיקו. בעי רב אשי נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן בכמה כיון דכזית איסורא דאורייתא הוא כי קא משתבע אהיתרא קא משתבע או דילמא כיון דאמר שלא אוכל דעתיה אכזית. ואם תמצא לומר באינש אחרינא בכזית בנזיר נמי בכזית, איפשוט דלא שנא חרצן לנזיר ולא שנא נבלה לכולי עלמא כיון דקא מדכר שמא דאכילה בכזית.
הא דתני מתני' שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש חייב על כל אחת ואחת דוקא במונחין לפניו (או) במסרבין [בו] לשתות יין ושמן ודבש, ושיעור אכילה (לכלב) [לכולם] מפת חטים ופת שעורים, ושעור שתיה ליין ושמן ודבש אין מצטרפין ודוקא כשהוא חייב על כל אחת ואחת אבל כשאינו חייב אלא אכילה אחת מכלם או שתיה [אחת] מכלן, מצטרפות.
מתני' [שבועה שלא] אוכל (אכילה אוכל) ואכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה [פטור] שבועה שלא אוכל ואכל נבלות וטריפות שקצים ורמשים חייב, ומקשי בגמרא רישא אסיפא ופרקינן רישא בסתם וסיפא במפרש, מפרש נמי מושבע מהר סיני הוא, רב ושמואל דאמרי בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים, ופרכינן לר' יוחנן בשלמא לאו משכחת לה אלא הן היכי משכחת לה כדרבה דאמר רבה שבועה שאוכל ואכל עפר פטור הכא נמי משכחת לה הן דחייל גבי נבילה כגון דאמר שבועה שאוכל ואכל נבילה. כך היא הצעה של שמועה זו ופרושה. ויש (לרב) [לר"ש] פי' אחר וסברא אחרת בזה כמו שכתוב בפירושו ולפי דבריו לא חייל כולל אפי' לקיים את המצוה לקרבן כיון דלא חייל לבטל, ולא ירדנו לסוף דעתו דהא אמרינן בהדיא אמר רבה למאן דאית ליה אסור כולל אמר שבועה שלא אוכל תאנים [וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים] וענבים מיגו דחייל אענבים חייל נמי אתאנים, ומקשינן ליה מהא דתניא יש אוכל אכילה אחת וכו' וליתני שבועה שלא אוכל תמרים וחלב דמיגו דחייל אתמרים חייל נמי אחלב אלמא איסור כולל חייל לקיים אף לקרבן וכל שכן למלקות. וכבר בארתי למעלה כל דיני כולל בבטול המצוה ובקיומה. ודאתאן עלה מיהת הא דאמר רבה שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים, הכי פירושה, אכל תאנים חייב שתים ואם אכל תאנים וענבים ולא היו מונחים לפניו בשעת השבועה אינו חייב אלא שתים דמשום שבועה בתרייתא לא מחייבינן ליה אלא חדא [וחדא] משום שבועה קמייתא הלכך מחייבינן ליה תרתי הלכך בין שאכל תאנים ובין שאכל תאנים וענבים ניחייב שתים ולא שלש.
אמר רב חייא בר אשי אמר שמואל שבועה שלא (אשתה) [אוכל] ושתה חייב, ודוקא שאמר שבועה שלא אוכל ושתה אבל אם אמר שבועה שלא אשתה ואכל פטור דשתיה בכלל אכילה אמרינן, אכילה בכלל שתיה לא אמרינן, והיכא דאמר שבועה שלא אוכל ושלא אשתה חייב שתים ולא אמרינן כיון דאמר שבועה שלא אוכל איתסר ליה בשתיה וכי אמר שלא אשתה [אין שבועה חל[ה] על שבועה דכיון דאמר שלא אוכל והדר אמר שלא אשתה] גלי אדעתיה דהך אכילה דקאמר אכילה גרידתא היא.
<h2>דף כד:</h2>
ועתה אבאר דיני השבועה שיש בה כולל. דע אם נשבע לקיים את המצוה וכלל בה דברים המותרים עם דברים האסורים כגון שאמר שבועה שלא אוכל נבלות ושחוטות השבועה חלה אף על הנבלות בין לקרבן בין למלקות. ממאי מדקא אמרינן לקמן בהאי פירקא אמר רבה למאן דאית ליה איסור כולל אמר שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים מיגו דחיילא אענבים חיילא נמי אתאנים ומותבינן עלה מהא דתניא יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבע חטאות ואשם אחד ואם איתא ליתני נמי כגון שאמר שבועה שלא אוכל תמרים וחלב דמיגו דחייל אתמרים חייל נמי אחלב ומשכחת לה בלאו והן כגון שאמר שבועה שאוכל ואכל חלב שפטור אלמא חלה שבועתו על החלב. ואע"פ שיש לרש"י ז"ל פי' אחר ודרך אחר בענין זה (ולומר) [ולומד] שאין שבועת כולל חלה בלקיים ולענין קרבן ומשום דלא משכחת לה בלאו והן כגון לבטל, מיהו הגמרא מוכחא בהדיא כדכתבינן מדקא פריך ואם איתא ליתני כגון דאמר שבועה שלא אוכל תמרים וחלב והתם לענין קרבן קאמר אלמא אף לענין קרבן חיילא שבועת כולל לקיים את המצוה וזו אינה צריכה לפנים. ואם נשבע לבטל את המצוה ויש בה דבר כולל צריך לפנים, דבגמרא דילן מוכחא שאין השבועה חלה לבטל את המצוה אף בכולל דאמרינן לקמן [לעיל כ"ד ע"א] בשלמא לאו משכחת לה אלא הן היכי משכחת לה. ובירושלמי גרסינן שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בלילי הפסח וכתבו הרב אלפסי ז"ל בהלכות פסחים. ועוד דגרסינן בפרק קמא דנזיר [ג' ע"ב] ור' שמעון הכתיב מיין ושכר יזיר ההוא לאסור יין מצוה כיין הרשות מאי נינהו אילימא קידושא ואבדלתא מושבע עליו מהר סיני הוא אלא כי הא דאמר רבא שבועה שאשתה ואמר הריני נזיר אתיא נזירות וחיילא עלייהו ומשמע התם דמשום איסור כולל הוא דחיילא עליה נזירות ולא משום שהנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות וכיון דנזירות חיילא עליה משום כולל אע"פ שיש בטול מצוה הכי נמי שבועה חיילא בביטול מצוה משום כולל שאין חילוק בין (נדרים) [נזירות] לשבועה דהא התם לא חיילא נזירות עליה מפני שהנדרים חלים על דבר מצוה ולא משום שהדברים צריכים לתקן. ואנו רגילים לומר בפרוק קושיא זו שיש הפרש וחלוק בין בטול מצות עשה לבטול מצות לא תעשה. וטעמא דמילתא דכל מי שנשבע שתי שבועות זו כנגד זו אמרינן ליה מוטב שתעבור על השבועה ממילא ולא תעבור בידים הלכך לגבי מצה ולגבי סוכה שנשבע בהר סיני לאכול מצה ולישב בסוכה ועכשיו נשבע שלא לאכול מוטב שיקיים שבועתו ויעבור על שבועת הר סיני ממילא ולא שיקיים שבועת הר סיני ויעבור על שבועתו בידים וכן הדין באומר שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר. אבל האומר שבועה שאוכל נבלות ושחוטות מוטב שיקיים שבועת הר סיני ויעבור על שבועתו ממילא ולא שיקיים שבועתו ויאכל נבלות ויעבור על שבועת הר סיני בידים. ועוד נראה לנו לפרש אלא הן היכי משכחת לה דהכי קאמר היכי משכחת לה דלהוי הן דומיא דלאו שיהא מותר להשבע לכתחלה על הן כמו שמותר להשבע על לאו דודאי הן דומיא דלאו בעינן (לגמרא) [לגמרי] הן שתחול השבועה על הן כלאו הן שיהא מותר להשבע לכתחלה על הן כלאו. ושני ליה כדרבא וכו'. ואי לאו דרבא לא חייל כלל לא על לאו ולא על הן לקרבן משום דלא משכחת לה הן דומיא דלאו שיהא מותר לכתחלה. אבל בלא רבא נמי חיילא אף לבטול והשתא דאיתא לרבא חייל כולל בין לבטל בין לקיים אף לקרבן ומשכחת לה דכולל איתיה לכתחלה בבטול מצוה כגון דאמר שבועה שאוכל ואכל נבלות שנפטר מידי שבועתו באכילת נבלות, ודאתאן עלה מיהת מאי שנא נזירות דחיילא על שבועה שאשתה יין ולא חיילא על קידושא ואבדלתא. ועוד היכי קאמר מושבע עליו מהר סיני הוא והלא אבדלתא אינה מן התורה וקדוש הרי יכול הנזיר לקדש על היין ויטעום אחר (כן). ומצאתי כתוב בפי' הרב ר' אברהם בר חיים ז"ל שהעיד שמצא כתוב בכתבי ידי הרב ר' אברהם ב"ר יצחק כך מאי ניהו אילימא קידושא ואבדלתא מושבע עליו מהר סיני הוא פי' בתמיהה קאמר אטו מושבע עליו מהר סיני הוא, והלא הבדלה אינה מן התורה וקידוש יכול לקדש על הפת וגם מצאתי בשם רבינו יעקב ז"ל שפירש כן, הרי בארתי דיני השבועות.
<h2>דף כה.</h2>
ועתה אבאר דיני הנדרים. דע שאין הנדרים חלין על מצות לא תעשה בין בקיומה בין בבטולה ודבר זה מתבאר בפרק אלו הן הלוקין [מכות כ"ב ע"א] כמו שפירשתי למעלה [מדלא] אקשי התם וליתני נמי חרישת יום טוב עלי. וכשאמרו הנדרים חלין על דבר מצוה לא אמרו אלא בבטול מצות עשה וכגון שאמר ישיבת סוכה עלי אבל אם אמר הרי עלי שלא אשב בסוכה לאו כל כמיניה וכופין אותו לישב בסוכה, אבל לפי פר"ש ז"ל במסכת נדרים אפי' אמר הרי עלי שלא אשב בסוכה חייל בנדרים משום דכתיב כי ידור נדר לד' כדכתיבנא לעיל.
<h2>דף כה:</h2>
ומי אמר אביי הכי והאמר אביי ומודה רב וכו'. הרב אלפסי ז"ל פירש למאן דסליק אדעתין מעיקרא ואנן פרשינן למאן דסליק אדעתין השתא, והכי פירושה כיון דאמר אביי דלא מיחייב משום שבועת בטוי אלא משום דכתיב לאחת אלמא היכי דמיחייב משום שבועת העדות הוא דלא מיחייב משום בטוי אבל היכא דלא מיחייב משום עדות כגון קרובים או פסולים חייב משום בטוי ואם כן היכי אמר אביי דליתיה באיני יודע לך עדות והא בקרובים איתיה באיני יודע לך עדות זהו הפי' הנכון וכזה פר"ש ז"ל.
<h2>דף כו:</h2>
בעי מיניה רבא מרב נחמן איזהו שגגת בטוי לשעבר אי דידע מזיד הוא אי דלא ידע אנוס הוא, פי' בשלמא להבא אף על גב דלא ידע לאו אנוס הוא שהאדם בשבועה קרינא ביה שהרי בשעת שבועה דעתו שלמה אבל לשעבר אין דעתו שלמה בשבועה, וטעמא דמילתא דכיון דקדמה שבועה למעשה הוה ליה למרמי אנפשיה השבועה שלא יבטלנה המעשה הבא לאחריה אבל לשעבר לית ליה למרמי אנפשיה המעשה שקדם לשבועה והלכך אנוס הוא. והוי יודע כי מה שאמרו דלהבא לאו אנוס הוא הני מילי כשאמר שבועה שלא אוכל ככר זו ולא תלאה בחברתה אבל אם תלאה בחברתה כגון שאמר אם אוכל זו לא אוכל זו אם בשעה שראויה לחול השבועה והוא שעה שאוכל את הראשונה בין שהוא של תנאי בין שהוא של איסור לא נזכר לו שבועתו אנוס הוא ואין השבועה חלה עליו ויכול (לאוכלה) [לאכול] השניה לכתחילה ובהיתר וזו היא שבועת שגגות שהתירו חכמים אע"פ שאמרנו דבלהבא אין (אנוס) [אונס] שאני הכא שהרי יכול לאכול את הראשונה בהיתר ולא הוה ליה למרמי אנפשיה הלכך אם לא נזכר לו שבועתו בשעת אכילה הראשונה שהיא השעה שראויה לחול אנוס הוא ויכול לאכול השניה לכתחלה ובהיתר וזו היא שבועת שגגות שהתירו חכמים בין שהיא של איסור בין שהיא של תנאי ובזה הדרך הולך ר"ש ז"ל בשמועת תלאן זו בזו והיא הנכון. כלל הדברים בשלא תלה (שמועתו) [שבועתו] בדבר דעתו שלמה בשעה שחלה השבועה אבל כשתלאה בדבר אחר לא חיילא השבועה אלא באכילת הראשונה וכיון שהיתה אכילתה שוגג נמצא שלא היתה דעתו שלמה בשעה שחלה השבועה ולא קרינא ביה האדם. ויש לרב ר' משה [פ"ג מהלכ' שבועות ה"ו] סברא אחרת בזה לומר דבלהבא נמי אם אמר שבועה שלא אוכל ושכח השבועה ואכל אנוס הוא אבל אם נזכר השבועה בשעת אכילה אלא שכסבור הוא שנשבע שאוכל לאו אנוס הוא וחייב.
תניא בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת שעורים גמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת סתם מנין ת"ל לכל אשר יבטא האדם בשבועה. ופי' הרב אלפסי ז"ל שאסור בפת חטים. ויש מפרשים שסבורים [ש]הוא [אסור] בכל פת שבעולם דהא אמרינן בנדרים [כ"ח ע"א] גבי נדרי אונסין דאמר בלבו היום ואע"ג דקיימא לן דברים שבלב אינם דברים הכא שאני דאנוס הוא דמשמע שאם לא היה אנוס אזלינן בתר פיו ולא בתר מחשבתו כיון דאין מחשבתו בכלל פיו, ואני אומר דלא דמי אהדדי דהתם מה שגמר בלבו להוציא בשפתיו הוציא ומשום הכי אם לא הי' אנוס יש לילך אחר פיו. אבל הכא שגמר בלבו להוציא בשפתיו [פת] חטים והוציא פת סתם ולא הוציא כמו שגמר בלבו דין הוא שיהא מותר בכל פת חוץ מפת חטים וזהו הנכון.
<h2>דף כז:</h2>
הא דתנן שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה ואכלה אינו חייב אלא [אחת] דייקינן עלה בגמרא חיובא הוא דליכא הא שבועה מיהא איכא כדרבא דאמר רבא אם נשאל על הראשונה שניה עלתה תחתיה.
<h2>דף כח.</h2>
אמימר אמר אפילו אכלה כולה נשאל עליה אי במזיד מחוסר מלקות. ומסתברא דאפילו לא אתרו ביה דליכא מלקות נשאל עליה שהרי מחוסר דין שמים עד שילקה ויש שסבורים לומר דלא חיילא שאלה אלא על המלקות ועל הקרבן אבל איסורא דעביד עבד.
<h2>דף כח:</h2>
עיפא תני שבועות בי רבה פגע בו אבימי אחוה אמר ליה שבועה שלא אכלתי שבועה שלא אכלתי מהו [א"ל אינו חייב אלא אחת א"ל אישתבשת הרי יצאה שבועה לשקר. שבועה שלא אוכל תשע ועשר מהו] אמר ליה חייב על כל אחת ואחת. אמר ליה אישתבשת תשע לא אכיל עשר אכיל, שבועה שלא אוכל עשר שבועה שלא אוכל תשע מהו אמר ליה אינו חייב אלא אחת אמר ליה אישתבשת עשר הוא דלא אכיל תשע אכיל.
<h2>דף ל:</h2>
דביתהו דרב (נחמן) [הונא] הוה לה דינא קמיה דרב נחמן את[י]א לקמיה דרב נחמן אמר היכי אעביד איקום מקמה מסתתמן טענתיה דבעל דינא לא איקום מקמה אשת חבר הרי היא כחבר אמר לשמעיה אפרח עלי בר אווזא ואיקום ואתחזי כמאן דקאימנא מקמה, והיכי עביד הכי והא אמר מר מחלוקת בשעת משא ומתן אבל בשעת גמר דין דברי הכל דיין בישיבה ובעלי דינין בעמידה והבא לחלוק כבוד כיצד יעשה דיתיב כמאן דשרי ערקתא דמסאני ואמר איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב. רבא בר שבא הוה ליה דינא בהדי חדא אתא לקמיה דרב פפא אותביה נמי לבעל דיניה. ובספרינו כתוב אותבינהו לתרווייהו אתא שליחא בטש ביה ואוקמיה ולא אמר רב פפא ולא מידי והיכי עביד הכי והא מסתתמן טענתיה דהאיך, רב פפא תיב אמר ליה ומימר אמר איהו הא אותבן שליחא הוא דלא מיפייס מנאי.
<h2>דף לב:</h2>
אמר אביי כשנגדו חשיד על השבועה שהמשביע עד אחד חייב, דחשיד מאן אילימא לוה מי יימר דמשתבע ושקלת אלא כגון ששניהם חשודין דאמר חזרה שבועה למחויב לה ומתוך שאינו יכול לישבע משלם, אמר רב פפא הכל מודים בעד מיתה שהוא פטור דאמר לה לדידה ולא אמר להו לבית דין דתנן האשה שאמרה מת בעלי תנשא מת בעלי תתיבם, והכל מודים בעד מיתה שהוא חייב דלא אמר לה לדידה ולא לבית דין שמעת מינה משביע עדי קרקע חייב דלמא דאתפסה מטלטלי.
<h2>דף לג:</h2>
מתני' משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שאני כהן שאני לוי שאיני בן גרושה שאיני בן חלוצה וכו' פטורין. ודייקינן עלה בגמרא הא מנה לפלוני ביד פלוני חייבין, והא קתני סיפא עד שישמעו מפי התובע אמר שמואל בבא בהרשאה והא אמרי נהרדעי לא כתבינן אדרכתא אמטלטלי הני מילי היכא דכפריה אבל היכא דלא כפריה (לא) כתבינן אדרכתא.
<h2>דף לה.</h2>
הא דתנן משביע אני עליכם וכו'. אסיקנא דהכי קאמר משביע אני עליכם בשבועה [מצוה אני עליכם] בשבועה כובלכם [אני בשבועה אוסרכם אני בשבועה] הרי אלו חייבין. פי' בשם או בכנוי.
<h2>דף לה:</h2>
כל שמות האמורים באברהם קדש חוץ מזה שהוא חול, ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך, חנניא בן אחי ר' יהושע ור' אלעזר בן עזריה אמרו אף זה קדש, כמאן אזלא הא דאמר רב יהודה אמר רב גדול הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה, כמאן כאותו הזוג, וכן הלכתא. כל שמות האמורים [בלוט] חול חוץ מזה שהוא קדש ויאמר לוט אליהם אל נא אדני הנה נא מצא עבדך חן בעיניך ותגדל חסדך וגו' להחיות את נפשי מי שהוא בידו להמית ולהחיות זה הקב"ה. כל שמות האמורים בנבות קדש במיכה חול ר' אלעזר אומר בנבות קדש במיכה יש מהם קדש ויש מהם חול, אל חול יה קדש חוץ מזה שאע"פ שהוא אל הוא קדש כל ימי היות בית האלהים בשילה והלכתא כתנא קמא. וכל שמות האמורים בגבעת בנימין חול, ר' יהושע אומר קדש והלכתא כר' יהושע. תניא ר' חנינא בן אידי אומר הואיל ואמרה תורה השבע ואל תשבע קלל ואל תקלל מה השבע בשם אף לא תשבע בשם ומה קלל בשם אף לא תקלל בשם ורבנן פליגי עליה דר' חנינא דאפילו בכנויים לרבנן [חייב] אבל אם לא הזכיר לא שם ולא כנוי פטור.
<h2>דף לו.</h2>
הא דאמרינן ארור בו שבועה כגון שהזכיר את השם או הכנוי. ואע"ג [דבארור] דכתיב גבי שאול לא כתיב ביה שם ולא כנוי. וכן כתב ר' משה בר מיימון ז"ל בספר הפלאה [בפ"ב משבועות ה"ב], ועוד כתב [שם ה"ד] אמר אלה או ארור או שבועה ולא הזכיר שם ולא כנוי הרי זה אסור בדבר הנשבע עליו אבל אינו לוקה ולא מביא קרבן אם עבר שבועתו עד שיהי' בה שם מן השמות המיוחדים וכנוי מן הכנויים כמו שבארנו, ועוד כתב [שם ה"ו] וכן האומר לאו לאו שני פעמים דרך שבועה או הן הן והזכיר שם או כנוי הרי זה כנשבע, זה כתב הרב ז"ל. ואיכא לעיוני אם הזכיר שם או כנוי למה לי לאו לאו תרי זימני. ועוד כתב הרב ז"ל [פכ"ו סנהדרין ה"ג] המקלל עצמו וחברו בכלן לוקה ואע"ג דלאו שאין בו מעשה הוא הא אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי הגלילי כל לא תעשה שבתורה לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מן הנשבע ומימר ומקלל את חבירו [בשם] וכן כתב הרב אלפסי ז"ל. אי נמי דקיי"ל כר' יוחנן דאמר [ב"מ צ' ע"ב] עקימת שפתים הוי מעשה.
<h2>דף לו:</h2>
מתניתין תן לי חטים ושעורים וכוסמין שיש לי בידך שבועה שאין לך בידי אינו חייב אלא אחת שבועה שאין לך בידי חטים ושעורים וכוסמין חייב על כל אחת ואחת. גמרא אמר ר' יוחנן אפילו פרוטה מכולם מצטרפת הרב ר' שלמה ז"ל פרשה ארישא אבל אסיפא למאן דמיחייב אכללי מצטרפת למאן דלא מחייב אכללי לא מצטרפת והרב אבן מיגש ז"ל פרשה אפילו אסיפא ואע"ג דלא מיחייב אכללי אהני כללא לאצטרופי.
<h2>דף מ.</h2>
כבר כתב הרב בן מיגש ז"ל דבמודה מקצת הוא דבעינן שתי כסף אבל בשבועת השומרים כיון דלאו משום טענתיה דהאיך [לא] משערין ליה שתי כסף אלא אפילו בפרוטה מיחייב.
<h2>דף מא.</h2>
אמר רב פפא האי מאן דמפיק שטרא אחבריה ואמר ליה אידך שטרא פריעא הוא אמרינן ליה זיל פרעיה ואי אמר ליה (משתבע) [אשתבע] לי דלאו שטרא פריעא הוא אמרינן ליה זיל אישתבע לו, נראים הדברים דבשטרא פריעא הוא ד(ו)קא משבעינן ליה משום דשטרא עבידא לאתפרועי אבל אי אמר שטר אמנה הוא או שטר פסים או שטר שיש בו רבית הוא ואפי' אמר תנאי היו דברינו לא משבעינן ליה [ד]אע"ג דלית ביה עולה אפי' הכי לא משבעינן ליה שאפילו עדים שאמרו תנאי היו דברינו אין נאמנים כשכתב ידם יוצא ממקום אחר לדעת קצת המפרשים, ואע"ג שיש מחלוקת בין הגאונים על זה אי משבעינן ליה בהני טענתי אי לא משבעינן ליה ואני כתבתי מה שנראה לי.
<h2>דף מא:</h2>
אמר רב פפא משמיה דרבא הלכתא המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים ואם אמר לו אל תפרעני אלא בעדים צריך לפרעו בעדים, ולא תימא הני מילי כשאמר לו בשעת הלואה שעל מנת כן קבל(ו) המעות אבל אם לאחר הלואה אמר לו אל תפרעני אלא בעדים והלוה אומר אפרעך שלא בעדים אין צריך לפרעו בעדים אלא אפילו לאחר הלואה נמי כיון שהתרה בו המלוה שלא יפרענו אלא בעדים בין שקבל עליו הלוה התראתו, בין שלא קבלה צריך לפרעו בעדים. ואם אמר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים אינו נאמן. איכא מאן דאמר הני מילי כשהתרה בו בפני עדים אבל אם לא התרה בו בפני עדים מה לו לשקר אי בעי אמר לא אמרת(י לו) [לי] מעולם אל תפרעני אלא בעדים. ומסתברא דאפילו לא התרה בו בפני עדים כיון דקא מודי לוה שהתרה בו ואמר לו אל תפרעני אלא בעדים איהו דאפסיד אנפשיה אי פרעיה בלא סהדי וכמה לי לשקר במקום עדים דמי ואינו נאמן. והרב ר' משה ז"ל [בפט"ו מלוה ה"ב] גריס (כמאן) [נאמן].
ההוא גברא דאמר ליה לחבריה כי פרעת לי לא תפרעני (אלא בפני) אלא באפי ראובן ושמעון אזל פרעיה באפי תרי דעלמא אמר אביי באפי בי תרי קאמר ליה באפי בי תרי פרעיה. רבא אמר להכי קאמר ליה ראובן ושמעון כי היכי דלא לדחייה. פי' ואפי' הנהו סהדי איתנייהו קמן דמסהדי דפרעיה אין נאמנין כמו שכתב הרב אלפסי ז"ל ואי הדר תבע ליה למלוה בהנהו זוזי אי אמר ליה הב לי מאה זוזי [ש]פרעתיך בפני פלוני ופלוני לאו כל (כמינהו) [כמיניה] ושבועת היסת נמי לא משבעינן ליה אלא אם כן אמר ליה סתם הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך ולא (אהדר) [אדכר] ליה ההוא פרעון כלל. וכן הדין בההוא דאמר ליה לחבריה הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך ואמר ליה לא היו דברים מעולם אזל אייתי סהדי דיזיף ופרע, דאסיקנא רבא אמר כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי.
ההוא דאמר ליה לחבריה הב לי מאה זוזי (דמסיקנא בך) [דאוזיפתך] אמר ליה ולא פרעתיך בפני פלוני ופלוני אתו פלוני ופלוני ואמרו לא היו דברים מעולם סבר רב ששת למימר הוחזק כפרן אמר ליה רבא כל מילתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה. פי' על העדים הדברים אמורים דלאו (אדעתן) [אדעתייהו] ודוקא בשלא (הוזמו) [הוזמנו] לעדות זו אבל אמר הנתבע פרעתיך בפני פלוני ופלוני שהוזמנו לעדות זו ואתו הנהו פלוני ופלוני ואמרו לא היו דברים מעולם הוחזק כפרן דאם (אותה) [איתא] דהוזמ[נ]ו לעדות זו כדקאמר איהו ודאי רמי עלייהו ומדקא אמרי לא היו דברים מעולם הוחזק כפרן. וזהו שאמרו בפרק גט פשוט [ב"ב ק"ע ע"א] אמר רבי אבא אמר רב אדא בר אהבה אמר רב האומר לחבירו פרעתיך בפני פלוני ופלוני יבאו פלוני ופלוני ויעידו כך קבלתי מאבא מרי ז"ל, ויש מתרצים דהכא כיון דאמר ולא פרעתיך בפני פלוני ופלוני [לא] הוחזק כפרן.
<h2>דף מב.</h2>
מתני' אין נשבעים על טענת חרש שוטה וקטן ואין משביעין את הקטן אבל נשבעים לקטן ולהקדש. ומקשינן בגמרא והא אמרת רישא אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן, אמר רב בגדול בבא בטענת אביו ואמאי קרי ליה קטן דלגבי מילי דאביו קטן הוא אבל בקטן ממש אפי' לר' אליעזר פטור. ור"ש ז"ל פרשה בקטן ממש ואפילו הכי נשבעים על טענתו לר' אליעזר בן יעקב כשבא בטענת אביו (פטור דהא) [(מ"כ על הגליון) [דהא א]יכא נתינת איש [דמכח נ]תינת אביו הוא [בא] מיהו לרבנן אפי' [גדול] הבא בטענת אביו] פטור דהא תנן מנה לי בידך אין לך בידי אלא חמשים דינרין חייב מנה לאבא בידך אין לך בידי אלא חמשים דינרין פטור. והוה ס"ד מעיקרא לאוקמי כרבנן אלמא לרבנן אפי' בגדול הבא בטענת אביו פטור דמתני' ודאי בגדול עסקינן מדקתני רישא חייב ואפילו הכי קתני סיפא פטור. ומתחילה פסק הרב אלפסי ז"ל כרבנן ובסוף ימיו פסק כר' אליעזר בן יעקב והביא ראיה לדבריו מההיא דאמרינן בפרק כל הנשבעים שבועת ד' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים וכו' כדאיתא בהלכות. והרב בעל המאור דחה את דבריו לומר דכיון שהנתבע לא פתח בטענות עד שתבעו התובע (דהא) [בהא] אפילו רבנן מודו דחייב. ואם כדבריו למה לי לאוקמי מתניתין כר' אליעזר בן יעקב לוקמה כרבנן וכגון שהנתבע לא פתח בטענה עד שתבעו התובע. ואע"פ שיש לדחוק ולומר דשאני מתני' דקטן ממש הוא כפר"ש ז"ל ובקטן אפילו הנתבע לא פתח בטענה עד שתבעו התובע פטור אליבא דרבנן אכתי קשיא הא דאמרינן לקמן ומי מצית מוקמית לה כר' אליעזר בן יעקב הא קתני סיפא מנה לאבא בידך אין לך בידי אלא חמשים פטור. ולדברי הרב [בעה"מ] קשיא לן אלא מאי רבנן היא והא מתני' בתובע פתח בטענה [אלא ל"ש תובע פתח בטענה] ולא שנא הנתבע פתח בטענה פטור לרבנן. ו(ל)דברי הרב אלפסי ז"ל נכונים וברורים הם. והראב"ד ז"ל פי' [הא] דפטרי רבנן הני מילי כשבא בטענת צואת אביו שטוען דברי אבי(ו) צוה לי שאתה חייב (לי) [לו] מנה וטעמייהו דרבנן משום דלאו טענת ברי הוא אבל אם אמר לו בפני הודית לי שאתה חייב לו מנה בהא אפילו לרבנן חייב וזה שאמרו בפרק כל הנשבעים מה לי הוא מה לי אבוה. ואם כדבריו גם כן למה ליה לאוקמי מתני' כר' אליעזר בן יעקב לוקמה כרבנן וכגון שטוען בפני הודית לי. ונהי דאיכא לדחוקי דשאני מתני' דקטן ממש הוא כפר"ש ובקטן אפילו טוען בפני הודית לי פטור לרבנן, ולר' אליעזר חייב, מכל מקום שנויא דחיקא הוא וסברא רחוקה היא זו. ופסק הרב אלפסי ז"ל (מקום) [דמקויים בלא] שנויא דחיקא הוא הנכון.
<h2>דף מג.</h2>
מתני' המלוה את חבירו על המשכון וכו' סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתיך עליו וסלע היה שוה פטור. ודוקא במאמינו שאם אינו מאמינו חייב המלוה שבועה ומיגו דאשתבע שאינה ברשותו משתבע נמי כמה (היא) [היה] שוה. והכי אוקימנא בפרק המפקיד [ב"מ ל"ה ע"א]. והלכתא המלוה על המשכון שומר שכר לא שנא משכנו בשעת הלואתו ולא שנא שלא בשעת הלואתו, ואע"ג דקיימא לן כר' יצחק דאמר בעל חוב קונה משכון אפילו הכי שומר שכר בלחוד הוא (והוי) [דהוי ו]פטור מן האונסין ממאי מדתנן בפרק השוכר את האומנין [שם פ' ע"ב] הלוהו על המשכון שומר שכר ומעיקרא הוה ס"ד לאוקמי מתני' במשכנו שלא בשעת הלואתו ואפילו הכי קתני במתניתין שומר שכר.
<h2>דף מג:</h2>
ירושלמי [ב"ק פ"ו ה"ז] שכתב הרב אלפסי ז"ל בפרק הכונס צאן לדיר, חד בר נש אפקיד חד שקא גבי חבריה ואירעו אונס חד אמר סיגים הוה מלא וחד אמר מטכסין הוה מלא אתא עובדא קמי רב ואמר הרי זה נשבע ונוטל. והכי פי' בודאי אי הוה אמר בטענת ברי סיגים הוה מלא משתבע שבועת היסת ומיפטר אלא הכי קאמר דילמא סיגים הוה מלא והוא הדין נמי אם אמר המפקיד כך וכך מטכסין הוו והך אמר מודינא לך דמטכסין הוו אלא דילמא לא הוי אלא כך וכך שנשבע המפקיד ונוטל ולא דמי לחמשין ידענא וחמשין לא ידענא שנוטל בלא שבועה דהתם ריע טעניתיה אבל הכא [לא] ריע טענתיה [ד]פקדון הוא ושק צרור הוה ומפקיד גופיה ידע [דהאי] דנפקד אמר [לא] ידענא דקושטא קא טעין [ד]מאי הוה ליה למעבד לכך אינו נוטל אלא בשבועה אבל בשבועה נוטל כיון דמפקיד אומר בטענת ברי כך וכך מטכסין הוו והך נפקד גופיה לא ידע כמה היו אפשר דמפקיד קושטא טעין הלכך נשבע ונוטל. והרב אבן מיגש ז"ל כתב דהיינו טעמא דלא שקיל אלא בשבועה ולא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם משום דאי הוה טעין בטענת ברי סיגים הוה מלא לא היה שבועה דהוי ליה טענו חטים והודה לו בשעורים שפטור. ולדברי הרב הזה צריך שיאמר לו מן השק הילך שאם לא אמר לו הילך טענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהם הוא שהרי טענו מטכסין ושק וזה הודה לו בשק אלא לאו שמע מינה שאמר לו מן השק הילך. אי נמי אפילו תימא בדלא אמר ליה הילך ולא טענו חטים ושעורים הוא שהרי לא תבע השק אלא מטכסין. ועוד כתב הרב אבן מיגש ז"ל, ואם תאמר כיון דאלו אמר בברי דסיגים הוו נפטר בשבועת היסת כדין טענו חיטים (ושעורים) והודה לו בשעורים השתא נמי דאמר שמא להוי כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע שפטור הני מילי היכי דאמר איני יודע בעיקרא דמילתא דמשתכח דליכא דררא דממונא [ו]משתבע דלא ידע ומיפטר אבל הכא כיון דאיכא [דררא] דממונא דהא מודה דיהיב ליה מידי ומיחייב לשלומי ניהליה מיהו לא ידע מאי ניהו ההוא מידי הלכך ליכא למימר דלישתבע דלא ידע [דהא] ודאי איכא דררא דממונא בינייהו אלא משתבע היאך ושקיל דהוה ליה איהו ברי ונתבע שמא וברי ושמא ברי עדיף, זה כתב ז"ל. ומדבריו אתה למד שאם טענו חטים וזה אומר איני יודע אם חטים אם שעורים נשבע ונוטל. ובסוף פרק המניח את הכד [ב"ק ל"ה ע"ב] מוכח בהדיא דבכי האי גוונא אמרינן פטור אף משעורים, דתנן התם היה אחד גדול ואחד קטן הניזק אומר גדול הזיק והמזיק אומר לא כי אלא קטן הזיק המוציא מחבירו עליו הראיה. ומוקמינן לה בגמרא בברי ושמא ופרכינן התם דקאמר ברי מאן דקאמר שמא מאן אילימא ניזק אומר [ברי] ומזיק אומר שמא אכתי נימא ניהוי תיובתא דרבה בר נתן דאמר טענו חטים (ושעורים) [והודה לו בשעורים] פטור אף מדמי שעורים ואסיקנא דקאמר ניזק שמא ומזיק אומר ברי כדאיתא התם. ומה שכתבתי הוא הנכון. וזה הדרך אחז הרב ר' אברהם ב"ר יצחק ז"ל ואין הלכה כשמואל אלא מאי דשוי הוא דאבד ומאי דלא שוי משלם ליה הלוה למלוה, ואם אבד באונס משלם לו הכל, ואע"ג דקיימא לן כר' יוחנן דאמר בפרק הזהב [ב"מ מ"ח ע"ב] ערבון כנגד כולו הוא קונה אפילו הכי אם אבד לא אבד אלא מאי דשוי, אלא דאיכא לעיוני דהתם בפרק הזהב מייתי הא מתני' דהמלוה על המשכון ונכנסה שמיטה גבי ערבון ור' יוחנן דאמר ערבון כנגד כולו הוא קונה וקיימא לן כוותיה מוקים לפלוגתיה דר' יהודה הנשיא ורשב"ג בכולו ור' יוחנן אמר כרשב"ג והכא משמע דכי מוקמינן מעיקרא לפלוגתייהו בכוליה (כרשב"ג) [רשב"ג] דאמר (שמואל) [כשמואל], ואנן קיימא לן כר' יוחנן דמוקים לפלוגתייהו בכוליה והוא דאמר כרשב"ג ולא קיימא לן כשמואל והא קא חזינן הכא דכי מוקמינן לפלוגתייהו בכוליה רבן שמעון בן גמליאל דאמר כשמואל.
<h2>דף מה.</h2>
מתני' חלקו השותפין והאריסין אינו יכול להשביעו נתחייב לו שבועה ממקום אחר מגלגלין עליו את הכל דוקא בשותפין הוא שטענת שמא מגולגלת הואיל (שיש) [ויש] עליהם שבועה בטענת שמא [דגרסינן בפ'] השואל [ב"מ צ"ז ע"ב] המשאיל אומר שאולה מתה והלה אומר איני יודע חייב השוכר אומר שכורה מתה והלה אומר איני יודע פטור זה אומר שאולה וזה שכורה ישבע השוכר ששכורה מתה ומקשינן עלה בגמרא [צ"ח ע"ב] אמאי ישבע מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו אמר עולא ע"י גלגול דאמר ליה אשתבע לי מיהת דכדרכה מתה ומיגו דמשתבע דכדרכה מתה משתבע נמי דשכורה מתה, ואי טענת שמא מגולגלת [הא] דקתני השוכר אומר שכורה מתה וזה אומר איני יודע פטור אמאי לא קתני ישבע השוכר ששכורה מתה כדקתני סיפא אלא לאו שמע מינה דטענת שמא אינה מגולגלת אלא בשותפין הואיל דאיכא עלייהו שבועה באפי נפשה בטענת שמא קודם שחלקו. וכן דן אבא מרי ז"ל בלוניל. ואם היה השותף חשוד על השבועה אין מהפכין אותה לתובע שהרי הוא שמא (לא) [ו]הדרינן לדינא דאורייתא ופוטרין אותו, וכן הדין לכל מחויבי שבועה דרבנן [ש]חשודים [ש]חוזרים לדין תורה (הכי) [דהיכי] תקינו רבנן שבועה היכא דאפשר והיכא דלא אפשר לא תקינו וחוזרין לדין תורה הלכך כל הנשבעים ונוטלים המוצ[י]אים שטר כגון פוגם את שטרו ועד א' מעידה שהיא פרועה ובא ליפרע(ו) מנכסי יתומים וממשועבדים אם הם חשודים חוזרין לדין תורה ונוטלים שלא בשבועה וכן שכיר ונגזל ונחבל אם הם חשודים חוזרים לדין תורה ויפסידו, והנשבעין ולא משלמים אם הם חייבים שבועת התורה והם חשודים שכנגדן נשבע ונוטל ואם הם חייבים שבועת היסת והם חשודים פטורים, והשומרים שהם חשודים כיון שאין כנגדו יכול לישבע וליטול שהרי שמא הוא דינן כדין שניהם חשודים כך כתב הרב בעל המאור.
השביעית משמטת את השבועה. דוקא שבועת מלוה וכיוצא בה, אבל שבועת השומרים ושבועת השותפין שאין שביעית משמטת הפקדון (והשותף) [והשותפות] גבי שבועתם [נמי] אין שביעית משמטתה, דתניא [להלן מ"ח ע"ב] לוה הימנו ערב שביעית ולמוצאי שביעית נעשה שותף או אריס אין מגלגלין (לו) [עליו] מפני שהשביעית השמיטה שבועת כפירת ההלואה שהיתה ערב שביעית, נעשה לו שותף או אריס ערב שביעית, פי' וחלקו, ולמוצאי שביעית לוה הימנו מגלגלין פי' מפני שאין השביעית משמטת השותף ולא שבועתו. מנא הני מילי אמר רב יהודה אמר רב דאמר קרא וזה דבר השמטה שמוט, אפילו דבור משמטת, שמעינן מהא שמלוה הנכפרת קודם שביעית אין השביעית משמטתה שאם היתה שביעית משמטתה למה לי למתני השביעית משמטת(ה) השבועה ולמה לי קרא והרי החוב נשמט ומה ישבע לו אלא לאו שמע מינה שאין המלוה נשמטת וטעמא דמילתא משום דלא קרינן ביה לא יגוש. ומיהו איכא לדחויי דדילמא מתני' וקרא בהקפת (אונס) [חנות] או בשכר שכיר איירי שאין השביעית משמטתה [ולא במלוה, אבל הא דקתני לוה הימנו משמע דהוי] מלוה הנכפרת קודם שביעית. וכן כתב ר' משה ז"ל [פ"ט מהלכ' שמיטה ה"ח] וכן שמעתי שנמצא בירושלמי [שביעית פ"י ה"א].
<h2>דף מה:</h2>
אר"נ אמר שמואל לא שנו אלא ששכרו בעדים אבל שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לו לא שכרתיך מעולם יכול לומר לו שכרתיך ונתתי לך שכרך. אמר רמי בר חמא כמה מעליא הא שמעתא, א"ל רבא מאי מעליותא א"כ שבועת השומרים דחייב רחמנא היכי משכחת לה מתוך שיכול לומר לו לא היו דברים מעולם יכול לומר (לא) [לו] נאנסו כגון שהפקיד אצלו בעדים בעדים נמי מתוך שיכול לומר לו החזרתיו לך יכול לומר לו נאנסו כשהפקיד אצלו בשטר מכלל דתרוויהו [סבירא להו] המפקיד אצל חבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים בשטר צריך להחזיר לו בשטר פי' שאם לא החזיר לו בשטר אינו נאמן לומר החזרתיו לך אלא בשבועת התורה אבל בשבועת התורה מיהת נאמן מתוך שיכול לומר נאנסו והכי איתא בפרק המוכר את הבית [ב"ב ע' ע"ב]. [אלא] דקשיא לן הלכתא אהלכתא דקיימא לן כרב נחמן אמר שמואל וקיימא לן דשבועת השומרין אף בשלא הפקיד אצלו בעדים ואף בשלא הפקיד אצלו בשטר חייב שבועת השומרים, וזאת השאלה נשאלה לפני רבינו האי ז"ל והאריך עליה בתשובותיו. ותורף דבריו דאי לאו דרמי בר חמא קלסיה לשמעתיה לא הוי מקשינן לשמואל שבועת השומרים דחייב רחמנא היכי משכחת לה דאע"ג דהשכיר אמרינן מתוך התם הוא מפני שעיקר שבועת השכיר אינה מן התורה אלא מן התקנה ולפיכך אמר רב כהנא אמר שמואל כשתקנו חכמים שבועת השכיר לא תקנוה בששכרו שלא בעדים שמתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם יכול לומר כששכרתיך נתתי לך שכרך אבל בשבועת השומרים שהיא מן התורה לא אתי מתוך ומפיק לקרא מפשטיה הילכך לרב נחמן אמר שמואל לא קשיא שבועת השומרים וכי פריך רבא שבועת השומרין לרמי בר חמא הוא דקא פריך דקאמר כמה מעליא הא שמעתא ומדקלסיה רמי בר חמא לשמעתא דשמואל אלמא אלים כח מתוך ובעלמא נמי אמרינן ליה ולפום הכי איקשי ליה שבועת שומרים דחייב רחמנא ה[י]כי משכחת לה. ודאתאן עלה מיהת מאי קא פריך רבא לרמי בר חמא וכי קס"ד דרבא דלא אמרינן מגו ומאי שנא האי מיגו ממיגו דעלמא. ויש לפרש דדעתיה דרבא דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה אלא לאפטורי מממונא והלכך בשכרו שלא בעדים נמי לא הוה לן למימר מיגו לאפטורי בעל הבית משבועת המשנה דהא (ד)אמרן לעיל עקרוה רבנן לשבועה מבעל הבית ושדיוה אשכיר אלמא עקר תקנת השבועה על בעל הבית הוה לן לאתקונה כדי שלא ילך שכיר בפחי נפש. וקאמר רב נחמן אמר שמואל שאף שבועת בעל הבית אינה בששכרו שלא בעדים שמתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם [כך יכול לומר לו פרעתיך] ופטור משבועה אלמא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה ואם כן שבועת השומרים דחייב רחמנא ה[י]כי משכחת לה אלא לאו שמע מינה [דלא אמרינן מיגו] לאפטורי משבועה. ולדידי מסתבר דלעולם אמרינן מיגו לאפטורי משבועה וטעמא דרבא דלא אמרינן מיגו [ב]שבועת השומרים ובשכיר משום דאין אדם מעיז פניו לגבי שומרים משום דלא ניחא ליה למטען. ולהעיז פניו בטענת לא היו דברים מעולם שהמפקיד (הוא עליה) [הוי עלה] ברי. והנהו עיזי דאכלי חושלי בנהרדעא דיכול לטעון עד כדי דמיהן לפום האי סברא מיירי שבעל העזים היה שם בשעת אכילה והיה טוען בטענת ברי שלא אכלו כל כך דאי לאו הכי לא מהימנינן ליה משום מיגו דאי בעי אמר לקוח הוא בידי שזה ברי וזה שמא וגבי שכיר ניחא ליה לבעל הבית למטען ולהעיז פניו בטענת נתתי לך שכרך שהוא מסופק עליה מפני טרדות פועליו ולא ניחא ליה למטען ולהעיז פניו בטענת לא שכרתיך מעולם שהוא ברי עליה ששכרו. זה הוא טעמו של רבא בשבועת השומרים דלא אמרינן ביה מיגו אבל לעולם אמרינן מיגו לאפטורי משבועה, [ויש חולקין] וכן דעת הגאונים ז"ל במלוה על המשכון שהוא יכול לטעון עד כדי דמיו שנשבע שבועת המשנה. ואע"ג דמהימנינן ליה [אי אמר לקוח הוא בידי] משום דאיבעי אמר לקוח הוא שאינו נשבע אלא היסת אפילו הכי כשטען עליו כך וכך אית(א) לי[ה] גבי[ה] נשבע שבועת המשנה ונוטל ולא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה. והא דתניא לקמן הנותן טליתו לאומן אומן אמר שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת כל זמן שהטלית ביד האומן על בעל הבית להביא ראיה נתנה לו בזמנו נשבע ונוטל, ואם כדברי הגאונים ז"ל שהנשבע על המשכון נשבע שבועת המשנה הוה ליה למתני ברישא כשהטלית ביד האומן נשבע ונוטל כדקתני סיפא אלא לאו שמע מינה שאינו נשבע אלא שבועת היסת ושבועת היסת אינה שנויה לא במשנה ולא בברייתא, ואיכא למימר דהאי דלא תני ברישא נשבע ונוטל משום דלא פסיקא ליה דדילמא אמר ליה בעל הבית יהא הטלית שלך בשכרך ובכי האי גונא אין יכול האומן לכוף (האומן) את בעל הבית לתת לו שכרו, ואף על גב דתנן בפרק הבית והעליה [ב"מ קי"ח ע"א] השוכר את הפועל לעשות לו בתבן ובקש ואמר לו תן לי שכרי אמר לו טול מה שעשית (בשלך) [בשכרך] אין שומעין לו. איכא למימר שאני הכא שעל המשכון הלוהו ויכול לומר לו טול משכונך בהלואתך אי נמי אי לא [היה] כפירה בינייהו הכי נמי דלא יכול למימר ליה טול הטלית בשכרך אבל הכא דאיכא כפירה בינייהו לא הימנינן ליה לאומן אלא משום מיגו דאי בעי אמר לקוח הוא בידי ואי הוה אמר לקוח היה בידי היה הטלית שלו הכא נמי כי אמר כך וכך יש לו עליו [יכול] לומר לו בעל הבית (לומר לו) הרי הוא שלך בשכרך. ועוד יש לומר שמה שכתבו הגאונים זכרונם לברכה מדין תקנה אמרו ולא מדין התלמוד, רק הרב רבינו משה ב"ר מיימון ז"ל גבי ישבע כמה הוציא ויטול (מכאן) [כתב] אני אומר שכל הנוטל נשבע שבועת המשנה.
הא דאמרינן בשכרו שלא בעדים וכו' איכא לעיוני הא דאמרינן בעל הבית טרוד בפועליו (ו)מאי מיגו איכא והלא אינו משקר לפי דעתו. ופי' הראב"י ז"ל שבעל הבית מתוך שהוא טרוד בפועליו הוא מסופק בדבר אם פרעו אם לאו ולפיכך אומר פרעתיך ואם שכרו שלא בעדים אמרינן מתוך. ואיכא דקשיא ליה להאי סברא אם כן שהוא מסופק נרמי שבועה עליה דהא אמרינן בפרק שנים אוחזין [ב"מ ו' ע"א] פרשי אינשי מספק שבועתא ולא פרשי מספק ממונא. ולדידי לא קשיא מידי דאי נרמי שבועה על בעל הבית יהבינן ליה לשכיר בלא שבועה דהא ידעינן בודאי שלא ישבע בעל הבית מספק הלכך תקינו רבנן שבועה לשכיר להפיס דעתו של בעל הבית. ויש מפרשים אבל שכרו שלא בעדים מתוך שהאמינו שכיר לבעל הבית שהיה יכול לומר לא שכרתיך מעולם האמינו נמי בנתתי לך שכרך, שלחו ליה מבי רב לשמואל ילמדנו רבינו אומן אומר שתים קצצת לי ובעל הבית אומר לא קצצתי לך אלא אחת מי נשבע אמר להן בזו ישבע בעל הבית ויפסיד [אומן] (מדבר) קציצה ודאי מדכר דכירי אינשי. פי' לא מבעיא בדלא אמר ליה הילך דמודה מקצת הוא אלא אפי' אמר לו הילך ישבע בעל הבית. ממאי מדאקשינן ליה מהא דתני רבה בר שמואל קצץ המוציא מחבירו עליו הראיה ואי לא מייתי ראיה פקע אמאי ישבע בעל הבית ויפסיד [אומן] והא ודאי בדאמר ליה הילך דאי [לא] אמר ליה היכי סלקא דעתיה דמקשה שפטור בעל הבית בלא שבועה והא מודה מקצת הוא אלא לאו שמע מינה בדאמר ליה הילך מיירי ומדמקשי מינה לשמואל אלמא אפי' בדאמר ליה הילך א"ל שמואל ישבע בעל הבית. ויש לרב בעל המאור סברא אחרת בזה רק הרב אבן מיגש כתב כדברינו.
<h2>דף מו.</h2>
הכי גרסינן בפר"ש ז"ל ובפי' הרב אבן מיגש ז"ל, אמר רב יהודה ראוהו שהטמין כלים תחת כנפיו ויצא ואמר לקוחים הם בידי אינו נאמן ולא אמרן אלא בבעל הבית שאינו עשוי (למלא) [למכור] את כליו (ומילא) [אבל בעל הבית העשוי למכור את כליו נאמן ושאין עשוי למכור את כליו נמי] לא אמרן אלא בדברים שאין דרכן להטמין אבל דברים שדרכן להטמין נאמן ושאין דרכן להטמין נמי לא אמרן אלא באינש דלא צניע אבל אינש דצניע נאמן היינו אורחיה ולא אמרן אלא זה אומר שאולין וזה אומר שכורים אבל גנובים לאו כל כמיניה לאחזוקי אינש בגנבי לא מחזקינן ולא אמרן אלא בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר [אבל] דברים שאין עשויים להשאיל ולהשכיר ואמר לקוחים הם בידי (אינו) נאמן. ולפי הגירסא הזאת אף דברים העשויים להשאיל ולהשכיר אם דרכן להטמין או בעל הבית העשוי למכור את כליו או אינש דצניע נאמן. וליתא להך סברא מההוא גברא דחביל סכינא דאשכבתא מחבריה בסוף פרק המקבל [ב"מ קט"ז ע"א] כדכתב התם הרב אלפסי ז"ל אלא עיקר הגירסא הוא כגרסת הרב אלפסי ז"ל ובדברים העשויים להשאיל ולהשכיר אינו נאמן. והוי יודע מה שאמרו דברים העשויים להשאיל ולהשכיר אין נאמן אין הדברים אמורים אלא בראה ובשיש עדים שהכלי הזה היה מן התובע שאם לא ראה מתוך שיכול לומר החזרתיו לך יכול לומר לקוח הוא בידי ואם אין עדים שהכלי היה מן התובע מתוך שיכול לומר מעולם לא היה שלך נאמן לומר שלך ולקחתיו ממך.
<h2>דף מו:</h2>
הא דתנן שכנגדו חשוד על השבועה וכו' מקשינן עלה וליתני שבועת ביטוי. ותרצינן מילתא דלהבא לא קתני פר"ש ז"ל דלא הוי חשוד, ולא מסתברא כותיה אלא לעולם חשוד הוי ואפילו הכי בלהבא לא קתני. מתוך דברי הרב אלפסי ז"ל משמע שהטוען לחבירו אמר לי פלוני נטלת מביתי כך וכך והוא אומר לא נטלתי הרי זה נשבע שבועת התורה על פי העד, והרב ר' אפרים כתב דטענת שמא הוא ואינו נשבע כלל כיון דהוא לא תבע ליה אלא אפומא דעד.
<h2>דף מז:</h2>
תניא אמר רבי טורח שבועה זו למה אמר ליה ר' חייא תנינא שניהם נשבעים ונוטלים מבעל הבית. ולא תימא הני מילי בשלא העמיד הפועלים אצל חנוני אבל אם העמידן אצל חנוני אין [ל]פועלים אצל בעל הבית כלום אלא אפילו העמידן אצל חנוני חוזרין [ונוטלין] מבעל הבית דלא מהני מעמד שלשתם אלא בשיש לו חוב על חבירו ואמר לו האי חוב דאית לי גבך (הבאה) [הביאו] להאיך אבל הכא דחנוני לא מחייב מידי לבעל הבית אלא אוזיפו הוא דמוזיף ליה חנוני לבעל הבית לא מהני מעמד שלשתם כמו שכתב הרב אלפסי ז"ל בפרק המקבל אבל ודאי [אי] אית ליה לבעל הבית חוב גבי חנוני והעמיד הפועלים אצלו אין לפועלים אצל בעל הבית כלום.
<h2>דף מח.</h2>
וכן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה יתומים ממאן אילימא מלוה השתא אבוהון שקיל בלא שבועה ואינהו בשבועה, הכי קאמר וכן היתומים [מן היתומים] לא יפרעו אלא בשבועה ואמרינן בפרק הכותב [כתובות פ"ח ע"א] לא שנו אלא שאמרו יתומים [אמר] לנו אבא לויתי ופרעתי פי' לויתי ופרעתי למלוה לפיכך הם נפטרים בשבועת היורשים והיא שבועה שלא פקדנו אבא כדאיתא במתני' [לעיל מ"ה ע"א] אבל אם לא אמרו כלום או שאמרו אמר לנו אבא לויתי ופרעתי סתם אין נפטרים בשבועת היורשים עד שישבעו שלא נפרעו הם עצמם מן הלוה דהא מתני' ביתומים גדולים עסקינן דאלו יתומים קטנים אין צריכים לישבע שלא פקדנו אבא דלאו בני צואה נינהו וכיון דיתומים גדולים הם אוקימנא למתני' במת מלוה בחיי לוה [ד]איכא למיחש דילמא בתר דמית מלוה פרעיה לוה ליתמי וצריכים שתי שבועות אחת שבועת היורשים ואחת שלא נפרענו מן הלוה.
